Psalm 3 → 107
Reasoning: 11008 Output: 6731 Total: 17739
Argument
Thesis: Psalm 107 reads like the communal, historical, and liturgical answer to Psalm 3’s personal crisis. Psalm 3 ends by asserting and praying what Psalm 107 then publicly demonstrates: “לַיהוָה הַיְשׁוּעָה; עַל־עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ” (Ps 3:9). Psalm 107 shows, in multiple case-studies, that salvation does indeed belong to YHWH and that His blessing rests on His people. 1) Form and flow (why 107 is a natural sequel to 3) - From individual lament/trust to communal thanksgiving: Psalm 3 is an individual plea of a threatened king; Psalm 107 is a communal todah (thanksgiving) with repeated refrains calling the redeemed to praise (יודו). The classic sequence lament → cry → divine help → public thanksgiving (with thank-offerings) is implied at the end of Psalm 3 and explicitly enacted in Psalm 107 (cf. 107:22 “וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה”). - From prayer to proof: Psalm 3’s climactic claim-prayer “לַיהוָה הַיְשׁוּעָה; עַל־עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ” is programmatic. Psalm 107 then proves both halves by example: salvation belongs to YHWH (he repeatedly saves: יוֹשִׁיעֵם/יַצִּילֵם/יוֹצִיאֵם), and His blessing comes upon His people (107:38 “וַיְבָרֲכֵם”; gathering from the lands into assembly, 107:3,32). - The “cry-and-answer” pattern expands: Psalm 3:5 “קֹלִי אֶל־יְהוָה אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי”; Psalm 107 repeats four times the communal version: “וַיִּזְעֲקוּ/וַיִּצְעֲקוּ אֶל־יְהוָה ... וַיּוֹשִׁיעֵם/יַצִּילֵם/יוֹצִיאֵם” (107:6, 13, 19, 28), each followed by “יוֹדּוּ לַיהוָה חַסְדּוֹ”. 2) Lexical/root links (rarer/stronger links first) - שׁבר “to break”: same root in deliverance scenes. • Ps 3:8 “שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ” (2ms pf.). • Ps 107:16 “שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת וּבְרִיחֵי בַרְזֶל גִּדֵּעַ.” Both portray God’s decisive, violent rupture of what oppresses (teeth/jaws; gates/bars). - ישע “save” (core thesis of Ps 3, demonstrated in Ps 107). • Ps 3:3 “אֵין יְשׁוּעָתָהּ לוֹ”; 3:8 “הוֹשִׁיעֵנִי”; 3:9 “לַיהוָה הַיְשׁוּעָה.” • Ps 107:13,19 “יוֹשִׁיעֵם”; cf. 107:6 “יַצִּילֵם” (synonym), 107:2 “גְּאוּלֵי יְהוָה” (גאל as deliverance). Psalm 107 overturns the taunt of Psalm 3:3 (“אין ישועתה לו באלהים”) by serially showing that there is. - צר “adversary/distress”: • Ps 3:2 “רַבּוּ צָרָי” (my adversaries). • Ps 107:2 “גְּאָלָם מִיַּד־צָר” (from the hand of the adversary); plus the repeated “בַּצַּר לָהֶם” (in their distress; same צ־ר semantic field of constriction/pressure). - ברך “bless”: • Ps 3:9 “עַל־עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ.” • Ps 107:38 “וַיְבָרֲכֵם וַיִּרְבּוּ מְאֹד.” The prayer of 3:9 finds fulfillment in 107:38. - רב/רבים “many”: • Ps 3 frontloads רב/רבים/רבבות (vv. 2–3, 7), emphasizing many enemies. • Ps 107 reorients “רב” to God’s dominion and abundance: “בְּמַיִם רַבִּים” (v. 23), “וַיִּרְבּוּ מְאֹד” (v. 38). - עם/עמך “people”: • Ps 3:7 “רִבְבוֹת עָם”; 3:9 “עַמְּךָ.” • Ps 107:32 “בִּקְהַל־עָם,” i.e., the gathered congregation responding to deliverance. - נפש “life/self”: • Ps 3:3 “אֹמְרִים לְנַפְשִׁי.” • Ps 107 repeatedly marks God’s saving care for human life: 5,9,18,26. 3) Structural and rhetorical dovetailing - “Arise, YHWH, save me” (3:8) → “Let the redeemed of YHWH say so” (107:2): Psalm 3 addresses God to act; Psalm 107 addresses the redeemed to testify that He did. - 3 ends with intercession for the people (3:9); 107 opens with a summons to the redeemed community from all compass points (107:3), and instructs them to bring thanks-offerings (107:22) and public praise (107:32). - Each of Psalm 107’s four vignettes (desert wanderers, prisoners, the sick, sailors) is a communalized magnification of Psalm 3’s pattern: threat surrounds → cry → divine intervention → security and joy. Psalm 3’s “I lay down and slept; I awoke, for YHWH sustains me” (3:6) finds a communal analogue in 107’s “He makes the storm be still … then they rejoice when it is quiet … and He brings them to the haven they desired” (107:29–30). 4) Spatial/theological logic - From Zion outward and back: Psalm 3’s deliverance “מֵהַר קָדְשׁוֹ” (3:5) highlights Zion as the source of help. Psalm 107 depicts the redeemed being gathered “מִמִּזְרָח … מִיָּם” (107:3) and praising in “קְהַל־עָם … מוֹשַׁב זְקֵנִים” (107:32)—i.e., a return-to-assembly dynamic that presupposes a cultic center answering from its “holy hill.” - Cosmic scope: Psalm 3’s God who answers from His holy mountain (land/sky) is the same God who rules desert, dungeon, disease, and deep (sea/storm) in Psalm 107, expanding the range of the saving claim “לַיהוָה הַיְשׁוּעָה.” 5) Historical-life pattern the two psalms can share - David’s flight (title of Ps 3) puts the king in wilderness peril and political siege; Psalm 107’s first vignette (desert to “עִיר מוֹשָׁב”) resonates with a return to secure habitation. More broadly, Psalm 3’s royal crisis telescopes into Psalm 107’s national restorations (redemption “מִיַּד־צָר,” gathering from the four corners)—a monarch-to-people movement typical of Israelite theology of the king as representative head. - The rebellion motif: Psalm 107:11 “וַעֲצַת עֶלְיוֹן נָאָצוּ” (despising the counsel of the Most High) echoes the counsel-driven crisis in the Absalom narrative (2 Sam 15–17), strengthening the sense that 107 can be read as a “what happens after rebellion” counterpart to Psalm 3. 6) Responding to the taunt in Psalm 3 - Psalm 3:3 reports the enemies’ sneer: “אֵין יְשׁוּעָתָהּ לוֹ בֵאלֹהִים.” Psalm 107 is structured as a fourfold rebuttal: when people cry out, God does save—again and again—culminating in the wisdom call: “מִי־חָכָם וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי יְהוָה” (107:43). The “wise” conclude what Psalm 3 asserted: salvation is YHWH’s alone. Bottom line: Read as a pair, Psalm 3 states the thesis in personal form and prays it onto the people; Psalm 107 narrates that thesis realized on a national scale. The two are linked by form (lament → thanks), by repeated salvation/call/distress lexemes (ישע, צר/בַצָּר, קרא/זעק, ברך), by distinctive deliverance imagery (שׁבר), by spatial logic (holy hill → gathered assembly), and by a shared life-pattern (royal crisis → communal restoration).
Evaluation
No evaluation has been recorded for this pair yet.
Prompt
Consider Psalm 3 and Psalm 107 (reproduced below). What arguments could you make to justify that Psalm 107 logically follows on from Psalm 3? Consider stylistic similarities, similarities of form, similarities of vocab or ideas, shared roots (if you're doing the search in Hebrew), connections to sequences of events common in ancient Israelite life, mythology or history shared by the two psalms.
Rarer words are more significant than commoner words. Identical forms are more significant than similar forms. The same word class is more significant than different word classes formed from the same root. Identical roots are more significant than suppletive roots.
Psalm 3:
Psalm 3
1. מִזְמ֥וֹר
לְדָוִ֑ד
בְּ֝בָרְח֗וֹ
מִפְּנֵ֤י ׀
אַבְשָׁל֬וֹם
בְּנֽוֹ׃
2. יְ֭הוָה
מָֽה־
רַבּ֣וּ
צָרָ֑י
רַ֝בִּ֗ים
קָמִ֥ים
עָלָֽי׃
3. רַבִּים֮
אֹמְרִ֢ים
לְנַ֫פְשִׁ֥י
אֵ֤ין
יְֽשׁוּעָ֓תָה
לּ֬וֹ
בֵֽאלֹהִ֬ים
סֶֽלָה׃
4. וְאַתָּ֣ה
יְ֭הוָה
מָגֵ֣ן
בַּעֲדִ֑י
כְּ֝בוֹדִ֗י
וּמֵרִ֥ים
רֹאשִֽׁtי׃
5. ק֖dוֹלִי
אֶל־
יְהוָ֣ה
אֶקְרָ֑א
וַיַּֽעֲנֵ֨נִי
מֵהַ֖ר
קָדְשׁ֣וֹ
סֶֽלָה׃
6. אֲנִ֥י
שָׁכַ֗בְתִּי
וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה
הֱקִיצ֑וֹתִי
כִּ֖י
יְהוָ֣ה
יִסְמְכֵֽנִי׃
7. לֹֽא־
אִ֭ירָא
מֵרִבְב֥וֹת
עָ֑ם
אֲשֶׁ֥ר
סָ֝בִ֗יב
שָׁ֣תוּ
עָלָֽtי׃
8. ק֘וּמָ֤ה
יְהוָ֨ה ׀
הוֹשִׁ֘יעֵ֤נִי
אֱלֹהַ֗י
כִּֽי־
הִכִּ֣יתָ
אֶת־
כָּל־
אֹיְבַ֣י
לֶ֑חִי
שִׁנֵּ֖י
רְשָׁעִ֣ים
שִׁבַּֽרְתָּ׃
9. לַיהוָ֥ה
הַיְשׁוּעָ֑ה
עַֽל־
עַמְּךָ֖
בִרְכָתֶ֣ךָ
סֶּֽלָה׃
Psalm 107:
Psalm 107
1. הֹד֣וּ
לַיהוָ֣ה
כִּי־
ט֑וֹב
כִּ֖י
לְעוֹלָ֣ם
חַסְדּֽוֹ׃
2. יֹ֭אמְרוּ
גְּאוּלֵ֣י
יְהוָ֑ה
אֲשֶׁ֥ר
גְּ֝אָלָ֗ם
מִיַּד־
צָֽר׃
3. וּֽמֵאֲרָצ֗וֹת
קִ֫בְּצָ֥ם
מִמִּזְרָ֥ח
וּמִֽמַּעֲרָ֑ב
מִצָּפ֥וֹן
וּמִיָּֽם׃
4. תָּע֣וּ
בַ֭מִּדְבָּר
בִּישִׁימ֣וֹן
דָּ֑רֶךְ
עִ֥יר
מ֝וֹשָׁ֗ב
לֹ֣א
מָצָֽאוּ׃
5. רְעֵבִ֥ים
גַּם־
צְמֵאִ֑ים
נַ֝פְשָׁ֗ם
בָּהֶ֥ם
תִּתְעַטָּֽף׃
6. וַיִּצְעֲק֣וּ
אֶל־
יְ֭הוָה
בַּצַּ֣ר
לָהֶ֑ם
מִ֝מְּצֽוּקוֹתֵיהֶ֗ם
יַצִּילֵֽם׃
7. וַ֭יַּֽדְרִיכֵם
בְּדֶ֣רֶךְ
יְשָׁרָ֑ה
לָ֝לֶ֗כֶת
אֶל־
עִ֥יר
מוֹשָֽׁב׃
8. יוֹד֣וּ
לַיהוָ֣ה
חַסְדּ֑וֹ
וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו
לִבְנֵ֥י
אָדָֽם׃
9. כִּי־
הִ֭שְׂבִּיעַ
נֶ֣פֶשׁ
שֹׁקֵקָ֑ה
וְנֶ֥פֶשׁ
רְ֝עֵבָה
מִלֵּא־
טֽוֹב׃
10. יֹ֭שְׁבֵי
חֹ֣שֶׁךְ
וְצַלְמָ֑וֶת
אֲסִירֵ֖י
עֳנִ֣י
וּבַרְזֶֽל׃
11. כִּֽי־
הִמְר֥וּ
אִמְרֵי־
אֵ֑ל
וַעֲצַ֖ת
עֶלְי֣וֹן
נָאָֽצוּ׃
12. וַיַּכְנַ֣ע
בֶּעָמָ֣ל
לִבָּ֑ם
כָּ֝שְׁל֗וּ
וְאֵ֣ין
עֹזֵֽר׃
13. וַיִּזְעֲק֣וּ
אֶל־
יְ֭הוָה
בַּצַּ֣ר
לָהֶ֑ם
מִ֝מְּצֻֽקוֹתֵיהֶ֗ם
יוֹשִׁיעֵֽם׃
14. יֽ֭וֹצִיאֵם
מֵחֹ֣שֶׁךְ
וְצַלְמָ֑וֶת
וּמוֹסְר֖וֹתֵיהֶ֣ם
יְנַתֵּֽק׃
15. יוֹד֣וּ
לַיהוָ֣ה
חַסְדּ֑וֹ
וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו
לִבְנֵ֥י
אָדָֽם׃
16. כִּֽי־
שִׁ֭בַּר
דַּלְת֣וֹת
נְחֹ֑שֶׁת
וּבְרִיחֵ֖י
בַרְזֶ֣ל
גִּדֵּֽעַ׃
17. אֱ֭וִלִים
מִדֶּ֣רֶךְ
פִּשְׁעָ֑ם
וּֽ֝מֵעֲוֺ֥נֹתֵיהֶ֗םt
יִתְעַנּֽוּ׃
18. כָּל־
אֹ֭כֶל
תְּתַעֵ֣ב
נַפְשָׁ֑ם
וַ֝יַּגִּ֗יעוּ
עַד־
שַׁ֥עֲרֵי
מָֽוֶת׃
19. וַיִּזְעֲק֣וּ
אֶל־
יְ֭הוָה
בַּצַּ֣ר
לָהֶ֑ם
מִ֝מְּצֻֽקוֹתֵיהֶ֗ם
יוֹשִׁיעֵֽם׃
20. יִשְׁלַ֣ח
דְּ֭בָרוֹ
וְיִרְפָּאֵ֑ם
וִֽ֝ימַלֵּ֗ט
מִשְּׁחִיתוֹתָֽם׃
8
21. יוֹד֣וּ
לַיהוָ֣ה
חַסְדּ֑וֹ
וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו
לִבְנֵ֥י
אָדָֽם׃
8
22. וְ֭יִזְבְּחוּ
זִבְחֵ֣י
תוֹדָ֑ה
וִֽיסַפְּר֖וּ
מַעֲשָׂ֣יו
בְּרִנָּֽה׃
8
23. יוֹרְדֵ֣י
הַ֭יָּם
בָּאֳנִיּ֑וֹת
עֹשֵׂ֥י
מְ֝לָאכָ֗ה
בְּמַ֣יִם
רַבִּֽים׃
8
24. הֵ֣מָּה
רָ֭אוּ
מַעֲשֵׂ֣י
יְהוָ֑ה
וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו
בִּמְצוּלָֽה׃
8
25. וַיֹּ֗אמֶר
וַֽ֭יַּעֲמֵד
ר֣וּחַ
סְעָרָ֑ה
וַתְּרוֹמֵ֥ם
גַּלָּֽיו׃
8
26. יַעֲל֣וּ
שָׁ֭מַיִם
יֵרְד֣וּ
תְהוֹמ֑וֹת
נַ֝פְשָׁ֗ם
בְּרָעָ֥ה
תִתְמוֹגָֽג׃
27. יָח֣וֹגּוּ
וְ֭יָנוּעוּ
כַּשִּׁכּ֑וֹר
וְכָל־
חָ֝כְמָתָ֗ם
תִּתְבַּלָּֽע׃
28. וַיִּצְעֲק֣וּ
אֶל־
יְ֭הוָה
בַּצַּ֣ר
לָהֶ֑ם
וּֽ֝מִמְּצֽוּקֹתֵיהֶ֗ם
יוֹצִיאֵֽם׃
29. יָקֵ֣ם
סְ֭עָרָה
לִדְמָמָ֑ה
וַ֝יֶּחֱשׁ֗וּ
גַּלֵּיהֶֽם׃
30. וַיִּשְׂמְח֥וּ
כִֽי־
יִשְׁתֹּ֑קוּ
וַ֝יַּנְחֵ֗ם
אֶל־
מְח֥וֹז
חֶפְצָֽם׃
31. יוֹד֣וּ
לַיהוָ֣ה
חַסְדּ֑וֹ
וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו
לִבְנֵ֥י
אָדָֽם׃
32. וִֽ֭ירֹמְמוּהוּ
בִּקְהַל־
עָ֑ם
וּבְמוֹשַׁ֖ב
זְקֵנִ֣ים
יְהַלְלֽוּהוּ׃
33. יָשֵׂ֣ם
נְהָר֣וֹת
לְמִדְבָּ֑ר
וּמֹצָ֥אֵי
מַ֝֗יִם
לְצִמָּאֽוֹן׃
34. אֶ֣רֶץ
פְּ֭רִי
לִמְלֵחָ֑ה
מֵ֝רָעַ֗ת
יֹ֣שְׁבֵי
בָֽהּ׃
35. יָשֵׂ֣ם
מִ֭דְבָּר
לַֽאֲגַם־
מַ֑יִם
וְאֶ֥רֶץ
צִ֝יָּ֗ה
לְמֹצָ֥אֵי
מָֽיִם׃
36. וַיּ֣וֹשֶׁב
שָׁ֣ם
רְעֵבִ֑ים
וַ֝יְכוֹנְנ֗וּ
עִ֣יר
מוֹשָֽׁב׃
37. וַיִּזְרְע֣וּ
שָׂ֭דוֹת
וַיִּטְּע֣וּ
כְרָמִ֑ים
וַ֝יַּעֲשׂ֗וּ
פְּרִ֣י
תְבֽוּאָה׃
38. וַיְבָרֲכֵ֣ם
וַיִּרְבּ֣וּ
מְאֹ֑ד
וּ֝בְהֶמְתָּ֗ם
לֹ֣א
יַמְעִֽיט׃
39. וַיִּמְעֲט֥וּ
וַיָּשֹׁ֑חוּ
מֵעֹ֖צֶר
רָעָ֣ה
וְיָגֽוֹן׃
8
40. שֹׁפֵ֣ךְ
בּ֭וּז
עַל־
נְדִיבִ֑ים
וַ֝יַּתְעֵ֗ם
בְּתֹ֣הוּ
לֹא־
דָֽרֶךְ׃
41. וַיְשַׂגֵּ֣ב
אֶבְי֣וֹן
מֵע֑וֹנִי
וַיָּ֥שֶׂם
כַּ֝צֹּ֗אן
מִשְׁפָּחֽוֹת׃
42. יִרְא֣וּ
יְשָׁרִ֣ים
וְיִשְׂמָ֑חוּ
וְכָל־
עַ֝וְלָ֗ה
קָ֣פְצָה
פִּֽיהָ׃
43. מִי־
חָכָ֥ם
וְיִשְׁמָר־
אֵ֑לֶּה
וְ֝יִתְבּֽוֹנְנ֗וּ
חַֽסְדֵ֥י
יְהוָֽה׃