Psalm 7 → 106
Reasoning: 9344 Output: 8483 Total: 17827
Argument
Short answer: read Psalm 7 as the courtroom summons and verdict-prayer, and Psalm 106 as the historical “case file” and communal plea that shows how that verdict plays out in Israel’s story. The two cohere lexically, thematically, and ritually. How Psalm 106 can be read as following Psalm 7 A. Lexical and phrase-level links (heavier-weight items first) - מושיע “Savior” (same part of speech, same root): - Ps 7:11 מוֹשִׁיעַ יִשְׁרֵי־לֵב - Ps 106:21 שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם This is a relatively marked noun form; the shared lexeme is a strong hinge. - צרר “foe, adversary” (same noun family): - Ps 7:5–7 צוֹרְרַי (twice) - Ps 106:11 צָרֵיהֶם - אויב “enemy” (same noun): - Ps 7:6 אֹיֵב - Ps 106:10 מִיַּד אוֹיֵב - משפט / שפט “judgment” (same root, same word class in Ps 106:3; verb+noun cluster in Ps 7): - Ps 7:7 מִשְׁפָּט צִוִּיתָ; 7:9 שָׁפְטֵנִי; 7:9 יהוה יָדִין עַמִּים - Ps 106:3 אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט - צדק-family (same root): - Ps 7:9–12 צַדִּיק, כְּצִדְקִי - Ps 106:3 צְדָקָה; 106:31 וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה - רשעים “wicked” (identical noun): - Ps 7:10, 18 רְשָׁעִים - Ps 106:18 רְשָׁעִים - הושיע (Hifil of ישע, “save/deliver”): - Ps 7:2 הוֹשִׁיעֵנִי … וְהַצִּילֵנִי - Ps 106:8, 10 וַיּוֹשִׁיעֵם; 106:47 הוֹשִׁיעֵנוּ - Praise lexemes and collocations “sing/praise”: - Ps 7:18 אוֹדֶה … וַאֲזַמְּרָה - Ps 106:2 תְּהִלָּתוֹ; 106:12 יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ; 106:47 לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ The vow to praise at the end of Ps 7 is “answered” by the hallel opening of Ps 106. - כבוד “glory/honor” (identical noun): - Ps 7:6 וּכְבוֹדִי לֶעָפָר יַשְׁכֵּן - Ps 106:20 וַיָּמִירוּ אֶת־כְּבוֹדָם Both psalms pivot on the fate or misuse of “glory.” - עדת “assembly, congregation” (identical form): - Ps 7:8 וַעֲדַת לְאֻמִּים תְּסוֹבְבֶךָּ - Ps 106:17–18 עֲדַת אֲבִירָם; בַּעֲדָתָם The “assembly of peoples” before the Judge (Ps 7) flows into named “assemblies” within Israel (Ps 106). - Divine anger lexicon, same core semantic field: - Ps 7:7 בְּאַפֶּךָ; 7:12 אֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם - Ps 106:23 חֲמָתוֹ; 106:32–33 הִמְרוּ …; 106:40 וַיִּחַר־אַף יְהוָה The motif of divine wrath in judgment carries straight through. - שוב “turn/return” (same root, different stems): - Ps 7:8 לַמָּרוֹם שׁוּבָה; 7:12 אִם־לֹא יָשׁוּב; 7:17 יָשׁוּב עֲמָלוֹ - Ps 106:23 לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ The judicial “turning” of the Judge and the “turning back” of wrath. - Temporal absolute expressions: - Ps 7:12 בְּכָל־יוֹם - Ps 106:3 בְכָל־עֵת Stylistically similar intensifiers. B. Motif and theme continuity - Courtroom → case history: - Ps 7 summons God to arise and judge the nations (7:7–9), asks that the wickedness of the wicked end and the righteous be established (7:10–12). - Ps 106 narrates, in covenant-lawsuit fashion, Israel’s repeated breaches (golden calf, Dathan, Baal Peor, Meribah, child sacrifice) and God’s judicial responses (plague, fire, exile), exactly the kind of “judging of peoples” Ps 7 invokes. - The retribution principle: - Ps 7:15–17 the wicked conceive trouble, dig a pit, and fall into it; their violence returns on their head. - Ps 106 supplies concrete instances of self-destructive sin and boomerang judgment (e.g., the earth “swallows” Dathan, 106:17; waters “cover” enemies, 106:11; sins trigger plague, 106:29–30). - Righteous exemplar vs. communal failure: - Ps 7’s speaker pleads innocence (“אם־עשיתי זאת … אם יש־עול בכפי,” 7:4–5) and appeals to God who “saves the upright in heart” (7:11). - Ps 106 confesses the opposite in the plural: “חטאנו עם־אבותינו; הֶעֱוִינוּ; הִרְשָׁעְנוּ” (106:6), thereby functioning as the “other side” of the verdict Ps 7 contemplates. - Salvation request, singular → plural: - Ps 7:2 “הוֹשִׁיעֵנִי … וְהַצִּילֵנִי” - Ps 106:47 “הוֹשִׁיעֵנוּ … וְקַבְּצֵנוּ מִן־הַגּוֹיִם” The corporate plea of Ps 106 expands the individual plea of Ps 7, using the same salvation lexicon. - Nations frame: - Ps 7:8–9 envisions God enthroned above an “assembly of peoples” to judge “the peoples.” - Ps 106 shows Israel’s fate among “nations/peoples” (לא השמידו את העמים, 106:34; ויתערבו בגוים, 106:35; וַיִּתְּנֵם בְּיַד־גּוֹיִם, 106:41), culminating in a plea to be gathered “מן־הגויים” (106:47). It is the historical working-out of that global courtroom scene. - Wrath tempered by mercy: - Ps 7 stresses wrath in judgment (זֹעֵם בכל יום) but ends in praise “כְּצִדְקוֹ”. - Ps 106 balances wrath with covenant mercy: God “remembers his covenant” and has compassion (106:45–46). That is the judicial-moral order Ps 7 asks for, now illustrated historically. C. Form and liturgical logic - Vow fulfilled: - Ps 7 ends with a vow of praise: “אוֹדֶה יְהוָה כְּצִדְקוֹ, וַאֲזַמְּרָה שֵׁם־יְהוָה עֶלְיוֹן” (7:18). - Ps 106 opens by executing that praise: “הַלְלוּ־יָהּ; הוֹדוּ לַיהוָה כִּי־טוֹב” (106:1), then proceeds to “tehillah”-language (106:2, 12, 47). In liturgical sequencing, Ps 106 reads like the congregation’s response to the individual’s vow. - Legal summons → covenant confession: - Ps 7’s “ק֘וּמָה יְהוָה … וְע֥וּרָה אֵלַי מִשְׁפָּט צִוִּיתָ” (7:7) is matched by Ps 106’s comprehensive confession of violating what God “said/commanded” (e.g., 106:34–35; 25 “לא שמעו בקול יהוה”), plus an intercessor (Pinhas) who “stands in the breach” (106:23, legal idiom), fitting the forensic frame of Ps 7. - Doxological frame: - Ps 7 concludes in praise; Ps 106 concludes with a book-closing doxology (106:48). Moving from an individual doxology to a communal, liturgical doxology is a natural editorial flow. D. Narrative-theological “fit” - Ps 7 asks God to end the evil of the wicked and establish the righteous. Ps 106 shows God doing exactly this—often, paradoxically, to Israel when Israel is the “wicked”—yet finally remembering covenant mercies and saving. Thus Ps 106 reads as a worked example of Ps 7’s theology of righteous judgment, wrath, salvation, and praise. In sum: If one were arranging a sequence, Psalm 7 lays down the judicial plea and praise-vow in the voice of the righteous supplicant; Psalm 106 follows as the congregation’s historical confession and salvation-plea, using the same justice/salvation/anger/praise vocabulary (notably מושיע; משפט/צדק; צר/אויב; רשעים; כבוד; הושיע; שיר/תהלה; עדת), and culminating in the communal doxology that answers the individual’s vow.
Evaluation
Score: 2.0
Evaluated at: 2025-11-26T04:12:54 (UTC)
Evaluator model: gpt-5
Evaluator version: v2
Reasoning: 3072 Output: 9321 Total: 12393
Checklist
- Has verse refs: Yes
- Factual error detected: Yes
- Only generic motifs: No
- Counterargument considered: Yes
- LXX/MT numbering acknowledged: No
Vocabulary specificity: 3.0 / 10
Flags: misquote
Mis-cites “רשעים” at Ps 7:18 → MAX 2. Most links (enemy/save/judge/righteous) are common across Psalms; no cross-psalm structural/editorial signal. Ps 106’s book-closing doxology doesn’t link to Ps 7; מושיע overlap isn’t unique.
Prompt
Consider Psalm 7 and Psalm 106 (reproduced below). What arguments could you make to justify that Psalm 106 logically follows on from Psalm 7? Consider stylistic similarities, similarities of form, similarities of vocab or ideas, shared roots (if you're doing the search in Hebrew), connections to sequences of events common in ancient Israelite life, mythology or history shared by the two psalms.
Rarer words are more significant than commoner words. Identical forms are more significant than similar forms. The same word class is more significant than different word classes formed from the same root. Identical roots are more significant than suppletive roots.
Psalm 7:
Psalm 7
1. שִׁגָּי֗וֹן
לְדָ֫וִ֥ד
אֲשֶׁר־
שָׁ֥ר
לַיהוָ֑ה
עַל־
דִּבְרֵי־
כ֝֗וּשׁ
בֶּן־
יְמִינִֽי׃
2. יְהוָ֣ה
אֱ֭לֹהַי
בְּךָ֣
חָסִ֑יתִי
הוֹשִׁיעֵ֥נִי
מִכָּל־
רֹ֝דְפַ֗י
וְהַצִּילֵֽנִי׃
3. פֶּן־
יִטְרֹ֣ף
כְּאַרְיֵ֣ה
נַפְשִׁ֑י
פֹּ֝רֵ֗ק
וְאֵ֣ין
מַצִּֽיל׃
4. יְהוָ֣ה
אֱ֭לֹהַי
אִם־
עָשִׂ֣יתִי
זֹ֑את
אִֽם־
יֶשׁ־
עָ֥וֶל
בְּכַפָּֽי׃
5. אִם־
גָּ֭מַלְתִּי
שֽׁוֹלְמִ֥י
רָ֑ע
וָאֲחַלְּצָ֖ה
צוֹרְרִ֣י
רֵיקָֽם׃
6. יִֽרַדֹּ֥ף
אוֹיֵ֨ב ׀
נַפְשִׁ֡י
וְיַשֵּׂ֗ג
וְיִרְמֹ֣ס
לָאָ֣רֶץ
חַיָּ֑י
וּכְבוֹדִ֓י ׀
לֶעָפָ֖ר
יַשְׁכֵּ֣ן
סֶֽלָה׃
7. ק֘וּמָ֤ה
יְהוָ֨ה ׀
בְּאַפֶּ֗ךָ
הִ֭נָּשֵׂא
בְּעַבְר֣וֹת
צוֹרְרָ֑י
וְע֥וּרָה
אֵ֝לַ֗י
מִשְׁפָּ֥ט
צִוִּֽיתָ׃
8. וַעֲדַ֣ת
לְ֭אֻמִּים
תְּסוֹבְבֶ֑ךָּ
וְ֝עָלֶ֗יהָ
לַמָּר֥וֹם
שֽׁוּבָה׃
9. יְהוָה֮
יָדִ֢ין
עַ֫מִּ֥ים
שָׁפְטֵ֥נִי
יְהוָ֑ה
כְּצִדְקִ֖י
וּכְתֻמִּ֣י
עָלָֽי׃
10. יִגְמָר־
נָ֬א
רַ֨ע ׀
רְשָׁעִים֮
וּתְכוֹנֵ֢ן
צַ֫דִּ֥יק
וּבֹחֵ֣ן
לִ֭בּ֗וֹת
וּכְלָי֗וֹת
אֱלֹהִ֥ים
צַדִּֽיק׃
11. מָֽגִנִּ֥י
עַל־
אֱלֹהִ֑ים
מ֝וֹשִׁ֗יעַ
יִשְׁרֵי־
לֵֽב׃
12. אֱ֭לֹהִים
שׁוֹפֵ֣ט
צַדִּ֑יק
וְ֝אֵ֗ל
זֹעֵ֥ם
בְּכָל־
יֽוֹם׃
13. אִם־
לֹ֣א
יָ֭שׁוּב
חַרְבּ֣וֹ
יִלְט֑וֹשׁ
קַשְׁתּ֥וֹ
דָ֝רַ֗ךְ
וַֽיְכוֹנְנֶֽהָ׃
14. וְ֭לוֹ
הֵכִ֣ין
כְּלֵי־
מָ֑וֶת
חִ֝צָּ֗יו
לְֽדֹלְקִ֥ים
יִפְעָֽל׃
15. הִנֵּ֥ה
יְחַבֶּל־
אָ֑וֶן
וְהָרָ֥ה
עָ֝מָ֗ל
וְיָ֣לַד
שָֽׁקֶר׃
16. בּ֣וֹר
כָּ֭רָֽה
וַֽיַּחְפְּרֵ֑הוּ
וַ֝יִּפֹּ֗ל
בְּשַׁ֣חַת
יִפְעָֽל׃
17. יָשׁ֣וּב
עֲמָל֣וֹ
בְרֹאשׁ֑וֹ
וְעַ֥ל
קָ֝דְקֳד֗וֹ
חֲמָס֥וֹ
יֵרֵֽד׃
18. אוֹדֶ֣ה
יְהוָ֣ה
כְּצִדְק֑וֹ
וַ֝אֲזַמְּרָ֗ה
שֵֽׁם־
יְהוָ֥ה
עֶלְיֽוֹן׃
Psalm 106:
Psalm 106
1. הַֽלְלְויָ֨הּc ׀
הוֹד֣וּ
לַיהוָ֣ה
כִּי־
ט֑וֹב
כִּ֖י
לְעוֹלָ֣ם
חַסְדּֽוֹ׃
2. מִ֗י
יְ֭מַלֵּל
גְּבוּר֣וֹת
יְהוָ֑ה
יַ֝שְׁמִ֗יעַ
כָּל־
תְּהִלָּתֽוֹ׃
3. אַ֭שְׁרֵי
שֹׁמְרֵ֣י
מִשְׁפָּ֑ט
עֹשֵׂ֖ה
צְדָקָ֣ה
בְכָל־
עֵֽת׃
4. זָכְרֵ֣נִי
יְ֭הוָה
בִּרְצ֣וֹן
עַמֶּ֑ךָ
פָּ֝קְדֵ֗נִי
בִּישׁוּעָתֶֽךָ׃
5. לִרְא֤וֹת ׀
בְּט֘וֹבַ֤ת
בְּחִירֶ֗יךָ
לִ֭שְׂמֹחַ
בְּשִׂמְחַ֣ת
גּוֹיֶ֑ךָ
לְ֝הִתְהַלֵּ֗ל
עִם־
נַחֲלָתֶֽךָ׃
6. חָטָ֥אנוּ
עִם־
אֲבוֹתֵ֗ינוּ
הֶעֱוִ֥ינוּ
הִרְשָֽׁעְנוּ׃
7. אֲב֘וֹתֵ֤ינוּ
בְמִצְרַ֨יִם ׀
לֹא־
הִשְׂכִּ֬ילוּ
נִפְלְאוֹתֶ֗יךָ
לֹ֣א
זָ֭כְרוּ
אֶת־
רֹ֣ב
חֲסָדֶ֑יךָ
וַיַּמְר֖וּ
עַל־
יָ֣ם
בְּיַם־
סֽוּף׃
8. וַֽ֭יּוֹשִׁיעֵם
לְמַ֣עַן
שְׁמ֑וֹ
לְ֝הוֹדִ֗יעַ
אֶת־
גְּבוּרָתֽוֹ׃
9. וַיִּגְעַ֣ר
בְּיַם־
ס֭וּף
וַֽיֶּחֱרָ֑ב
וַיּוֹלִיכֵ֥ם
בַּ֝תְּהֹמ֗וֹת
כַּמִּדְבָּֽר׃
10. וַֽ֭יּוֹשִׁיעֵם
מִיַּ֣ד
שׂוֹנֵ֑א
וַ֝יִּגְאָלֵ֗ם
מִיַּ֥ד
אוֹיֵֽב׃
11. וַיְכַסּוּ־
מַ֥יִם
צָרֵיהֶ֑ם
אֶחָ֥ד
מֵ֝הֶ֗ם
לֹ֣א
נוֹתָֽר׃
12. וַיַּאֲמִ֥ינוּ
בִדְבָרָ֑יו
יָ֝שִׁ֗ירוּ
תְּהִלָּתֽוֹ׃
13. מִֽ֭הֲרוּ
שָׁכְח֣וּ
מַעֲשָׂ֑יו
לֹֽא־
חִ֝כּ֗וּ
לַעֲצָתֽוֹ׃
14. וַיִּתְאַוּ֣וּ
תַ֭אֲוָה
בַּמִּדְבָּ֑ר
וַיְנַסּוּ־
אֵ֝֗ל
בִּֽישִׁימֽוֹן׃
15. וַיִּתֵּ֣ן
לָ֭הֶם
שֶׁאֱלָתָ֑ם
וַיְשַׁלַּ֖ח
רָז֣וֹן
בְּנַפְשָֽׁם׃
16. וַיְקַנְא֣וּ
לְ֭מֹשֶׁה
בַּֽמַּחֲנֶ֑ה
לְ֝אַהֲרֹ֗ן
קְד֣וֹשׁ
יְהוָֽה׃
17. תִּפְתַּח־
אֶ֭רֶץ
וַתִּבְלַ֣ע
דָּתָ֑ן
וַ֝תְּכַ֗ס
עַל־
עֲדַ֥ת
אֲבִירָֽם׃
18. וַתִּבְעַר־
אֵ֥שׁ
בַּעֲדָתָ֑ם
לֶ֝הָבָ֗ה
תְּלַהֵ֥ט
רְשָׁעִֽים׃
19. יַעֲשׂוּ־
עֵ֥גֶל
בְּחֹרֵ֑ב
וַ֝יִּשְׁתַּחֲו֗וּ
לְמַסֵּכָֽה׃
20. וַיָּמִ֥ירוּ
אֶת־
כְּבוֹדָ֑ם
בְּתַבְנִ֥ית
שׁ֝֗וֹר
אֹכֵ֥ל
עֵֽשֶׂב׃
21. שָׁ֭כְחוּ
אֵ֣ל
מוֹשִׁיעָ֑ם
עֹשֶׂ֖ה
גְדֹל֣וֹת
בְּמִצְרָֽיִם׃
22. נִ֭פְלָאוֹת
בְּאֶ֣רֶץ
חָ֑ם
נ֝וֹרָא֗וֹת
עַל־
יַם־
סֽוּף׃
23. וַיֹּ֗אמֶר
לְֽהַשְׁמִ֫ידָ֥ם
לוּלֵ֡י
מֹ֘שֶׁ֤ה
בְחִיר֗וֹ
עָמַ֣ד
בַּפֶּ֣רֶץ
לְפָנָ֑יו
לְהָשִׁ֥יב
חֲ֝מָת֗וֹ
מֵֽהַשְׁחִֽית׃
24. וַֽ֭יִּמְאֲסוּ
בְּאֶ֣רֶץ
חֶמְדָּ֑ה
לֹֽא־
הֶ֝אֱמִ֗ינוּ
לִדְבָרֽוֹ׃
25. וַיֵּרָגְנ֥וּ
בְאָהֳלֵיהֶ֑ם
לֹ֥א
שָׁ֝מְע֗וּ
בְּק֣וֹל
יְהוָֽה׃
26. וַיִשָּׂ֣א
יָד֣וֹ
לָהֶ֑ם
לְהַפִּ֥יל
א֝וֹתָ֗ם
בַּמִּדְבָּֽר׃
27. וּלְהַפִּ֣יל
זַ֭רְעָם
בַּגּוֹיִ֑ם
וּ֝לְזָרוֹתָ֗ם
בָּאֲרָצֽוֹת׃
28. וַ֭יִּצָּ֣מְדוּ
לְבַ֣עַל
פְּע֑וֹר
וַ֝יֹּאכְל֗וּ
זִבְחֵ֥י
מֵתִֽים׃
29. וַ֭יַּכְעִיסוּ
בְּמַֽעַלְלֵיהֶ֑ם
וַתִּפְרָץ־
בָּ֝֗ם
מַגֵּפָֽה׃
30. וַיַּעֲמֹ֣ד
פִּֽ֭ינְחָס
וַיְפַלֵּ֑ל
וַ֝תֵּעָצַ֗ר
הַמַּגֵּפָֽה׃
31. וַתֵּחָ֣שֶׁב
ל֭וֹ
לִצְדָקָ֑ה
לְדֹ֥ר
וָ֝דֹ֗ר
עַד־
עוֹלָֽם׃
32. וַ֭יַּקְצִיפוּ
עַל־
מֵ֥י
מְרִיבָ֑ה
וַיֵּ֥רַע
לְ֝מֹשֶׁ֗ה
בַּעֲבוּרָֽם׃
33. כִּֽי־
הִמְר֥וּ
אֶת־
רוּח֑וֹ
וַ֝יְבַטֵּ֗א
בִּשְׂפָתָֽיו׃
34. לֹֽא־
הִ֭שְׁמִידוּ
אֶת־
הָֽעַמִּ֑ים
אֲשֶׁ֤ר
אָמַ֖ר
יְהוָ֣ה
לָהֶֽם׃
35. וַיִּתְעָרְב֥וּ
בַגּוֹיִ֑ם
וַֽ֝יִּלְמְד֗וּ
מַֽעֲשֵׂיהֶֽם׃
36. וַיַּעַבְד֥וּ
אֶת־
עֲצַבֵּיהֶ֑ם
וַיִּהְי֖וּ
לָהֶ֣ם
לְמוֹקֵֽשׁ׃
37. וַיִּזְבְּח֣וּ
אֶת־
בְּ֭נֵיהֶם
וְאֶת־
בְּנֽוֹתֵיהֶ֗ם
לַשֵּֽׁדִים׃
38. וַיִּֽשְׁפְּכ֨וּ
דָ֪ם
נָקִ֡י
דַּם־
בְּנֵ֘יהֶ֤ם
וּֽבְנוֹתֵיהֶ֗ם
אֲשֶׁ֣ר
זִ֭בְּחוּ
לַעֲצַבֵּ֣י
כְנָ֑עַן
וַתֶּחֱנַ֥ף
הָ֝אָ֗רֶץ
בַּדָּמִֽים׃
39. וַיִּטְמְא֥וּ
בְמַעֲשֵׂיהֶ֑ם
וַ֝יִּזְנ֗וּ
בְּמַ֥עַלְלֵיהֶֽם׃
40. וַיִּֽחַר־
אַ֣ף
יְהוָ֣ה
בְּעַמּ֑וֹ
וַ֝יְתָעֵ֗ב
אֶת־
נַחֲלָתֽוֹ׃
41. וַיִּתְּנֵ֥ם
בְּיַד־
גּוֹיִ֑ם
וַֽיִּמְשְׁל֥וּ
בָ֝הֶ֗ם
שֹׂנְאֵיהֶֽם׃
42. וַיִּלְחָצ֥וּם
אוֹיְבֵיהֶ֑ם
וַ֝יִּכָּנְע֗וּ
תַּ֣חַת
יָדָֽם׃
43. פְּעָמִ֥ים
רַבּ֗וֹת
יַצִּ֫ילֵ֥ם
וְ֭הֵמָּה
יַמְר֣וּ
בַעֲצָתָ֑ם
וַ֝יָּמֹ֗כּוּ
בַּעֲוֺנָֽם׃
44. וַ֭יַּרְא
בַּצַּ֣ר
לָהֶ֑ם
בְּ֝שָׁמְע֗וֹ
אֶת־
רִנָּתָֽם׃
45. וַיִּזְכֹּ֣ר
לָהֶ֣ם
בְּרִית֑וֹ
וַ֝יִּנָּחֵ֗ם
כְּרֹ֣ב
חסדו
חֲסָדָֽיו׃
46. וַיִּתֵּ֣ן
אוֹתָ֣ם
לְרַחֲמִ֑ים
לִ֝פְנֵ֗י
כָּל־
שׁוֹבֵיהֶֽם׃
47. הוֹשִׁיעֵ֨נוּ ׀
יְה֘וָ֤ה
אֱלֹהֵ֗ינוּ
וְקַבְּצֵנוּ֮
מִֽן־
הַגּ֫וֹיִ֥ם
לְ֭הֹדוֹת
לְשֵׁ֣ם
קָדְשֶׁ֑ךָ
לְ֝הִשְׁתַּבֵּ֗חַ
בִּתְהִלָּתֶֽךָ׃
48. בָּ֤רֽtוּךְ־
יְהוָ֨ה
אֱלֹהֵ֪י
יִשְׂרָאֵ֡ל
מִן־
הָ֤עוֹלָ֨ם ׀
וְעַ֬ד
הָעוֹלָ֗ם
וְאָמַ֖ר
כָּל־
הָעָ֥ם
אָמֵ֗ן
הַֽלְלוּ־
יָֽהּ׃