Psalm 10 → 89
Reasoning: 9728 Output: 9798 Total: 19526
Argument
Here are several independent lines of argument that, taken together, can justify reading Psalm 89 as logically following Psalm 10. I group them by type: exact verbal/formal links (highest probative weight), near-verbal/root links, and thematic or mythic/liturgical continuities. A) Exact or near-exact verbal/formal links (rarer and identical forms carry most weight) - לדור ודור: Exact phrase occurs in Ps 10:6 and Ps 89:2, 5. In Ps 10 the wicked boasts “בל־אמוט, לדור ודור,” whereas Ps 89 reassigns the same horizon “לדֹר וָדֹר” to YHWH’s חסד/אמונה and to David’s throne. The same collocation going from the rasha’s hubris to God’s covenantal time-scale looks like a deliberate reversal and continuation. - תָכִין (Hiphil 2ms of כון): Ps 10:17 “תכין לבם” and Ps 89:3 “תָכִן אמונתך.” The identical 2ms Hiphil form, applied first to God’s establishing the afflicted’s heart and then to His establishing His faithfulness/heavens, links the petitions of 10 to the theology of 89. - לָנֶצַח with סתר/הסתר: Ps 10:11 “הִסְתִּיר פָּנָיו, בַּל־רָאָה לָנֶצַח,” and Ps 89:47 “עַד־מָה יְהוָה תִּסָּתֵר לָנֶצַח.” The same verb/root (סתר) and adverb (לנצח) carry the hiddenness complaint straight across from 10 into 89, as if 89 is picking up and enlarging 10’s unanswered lament. - פָּנִים: Ps 10:11 complains of God’s hidden face; Ps 89 counters with “חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ” (v. 15) and “בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן” (v. 16), but then returns to the same hiddenness lament (v. 47). The “face” motif thus continues, now oscillating between concealment and epiphany. - זְרוֹעַ / יָד / יְמִין: Ps 10:12 “נְשָׂא יָדֶךָ”; 10:15 “שְׁבֹר זְרוֹעַ רָשָׁע.” Ps 89:11 “בִּזְרֹועַ עֻזְּךָ פִּזַּרְתָּ אֹיְבֶיךָ,” 14 “לְךָ זְרוֹעַ... תָּעֹז יָדְךָ, תָּרוּם יְמִינֶךָ,” 26 “בַיָּם יָדוֹ, וּבַנְּהָרוֹת יְמִינוֹ.” The identical nouns bind the two psalms’ warfare theology (God’s hand/arm against enemies), with 10’s imperative appeal answered in 89’s hymn and then complicated by the lament section. - מִשְׁפָּט (judgment/justice): Ps 10:5, 18; Ps 89:15 “צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ.” The judgment theme in 10’s plea culminates in 89’s axiom that justice is the foundation of God’s throne—a structural answer to 10’s demand that God judge the orphan and oppressed. - צַר / צֹרֵר (enemy/adversary): Ps 10:5 “כָּל־צֹרְרָיו” and Ps 89 multiple “צָרָיו” (vv. 24, 43). Same root, same class, stronger than the broader אויב/משנא terms. - מֶלֶךְ / כִּסֵּא / עוֹלָם: Ps 10:16 “יְהוָה מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד,” then Ps 89 builds that royal claim out: “כִּסְאֲךָ… לְדֹר־וָדוֹר” (v. 5), “צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ” (v. 15). 10 ends in a kingship confession; 89 unpacks YHWH’s kingship and its Davidic embodiment. - אָב / יָתוֹם: Ps 10:14,18 highlights the orphan whom God aids and judges; Ps 89:27 has the royal figure address God “אָבִי אָתָּה,” making explicit the fatherhood motif introduced by 10’s orphan theme and re-situating it in royal theology. - “oath” language, contrasted: Ps 10:7 “אָלָה פִיהוּ מָלֵא” (the rasha’s mouth full of “oath/curse”); Ps 89:4, 36 “נִשְׁבַּעְתִּי” (God’s sworn oath). The wicked’s corrupted oaths in 10 are answered by God’s solemn covenantal oath in 89. B) Root and imagery links (same roots, similar forms, rarer images) - דכא/דכה “crush”: Ps 10:10 (Masoretic reading has ידכּה/ידַכֶּה, “he crushes”), and Ps 89:11 “דִכִּיתָ כֶחָלָל רָהַב.” The same “crush” root moves from the wicked crushing the poor (10) to God crushing the primal foe (89)—a mythic escalation of the problem/solution. - מרחב–צמצום vs מסתרים/סֵתֶר: Ps 10’s predator lurks “בַמִּסְתָּרִים” and God “תִּסָּתֵר” (hiddenness) becomes a complaint in 89 (v. 47). The “hidden” field persists, giving narrative continuity to the lament. - ארץ/שמים and the cosmic stage: Ps 10:18 “מִן־הָאָרֶץ,” Ps 10:16 “גּוֹיִם מֵאַרְצוֹ” juxtaposed with Ps 89:12 “לְךָ שָׁמַיִם אַף־לְךָ אֶרֶץ… תֵּבֵל וּמְלֹאָהּ אַתָּה יְסַדְתָּם.” 89 universalizes the arena of 10’s social injustice. - Animal/chaos imagery: Ps 10’s wicked = “כְאַרְיֵה בְסֻכּוֹ” hunting the poor; Ps 89’s foe = the mythic sea “רָהַב” God has crushed. 89 re-casts the predatory oppression of 10 in cosmic-creation-war terms. - עזב “forsake”: Ps 10:14 “עָלֶיךָ יַעֲזֹב חֵלְכָה,” Ps 89:31 “אִם־יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי.” The root bridges the social and dynastic frames. C) Thematic/logical progression (complaint → theological ground → escalated complaint) - Problem (Ps 10): God’s perceived distance (“לָמָה… תַּעֲמֹד בְּרָחֹק… תַּעֲלִים”) and hidden face allow the rasha to prey on the weak. The psalm ends with confession: “יְהוָה מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד” and hope that He will judge the orphan and stop human terror “מִן־הָאָרֶץ.” - Ground (Ps 89, vv. 2–38): 89 supplies the theological basis for that confession—YHWH’s incomparable kingship (vv. 6–13), His powerful arm (vv. 10–14), His throne founded on justice (v. 15), and His sworn Davidic covenant (vv. 20–38). This is exactly the kind of kingship and oath that should answer 10’s plea to “שְׁבֹר זְרוֹעַ רָשָׁע.” - Crisis (Ps 89, vv. 39–52): Yet empirically, God has let the Davidic king be humiliated; enemies (צָרִים/אוֹיְבִים) triumph; God seems to have “זָנַחְתָּ… הִתְעַבַּרְתָּ” and to be “מִסְתַּתֵּר.” So 89 re-voices 10’s “hiddenness” lament (“עַד־מָה יְהוָה תִּסָּתֵר לָנֶצַח”) but now within covenantal litigation: “אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים… נִשְׁבַּעְתָּ לְדָוִד.” This is a logical next step after 10: if God’s kingship is the solution, 89 reminds Him of the binding oath that grounds the solution. D) Canonical and historical/liturgical plausibility - Social → royal-judicial sequence: In Israel’s life, cries of the oppressed (Ps 10) naturally move to appeal to the divinely sanctioned king and covenant (Ps 89) as the institutional way justice is secured (cf. 2 Sam 8:15). So 89 reads like a liturgical/legal follow-up to 10’s general lament: “You are King forever; now remember the oath to David so justice can be done.” - Oath/hand linkage: “נְשָׂא יָדֶךָ” (10:12) is also an oath gesture in Hebrew idiom; 89 supplies the content of the divine oath (“נִשְׁבַּעְתִּי… לְדָוִד”), showing how the raised hand should translate into action. - From individual predator to national catastrophe: 10’s urban ambush killer and extortionist become, in 89, international enemies and a toppled dynasty—exactly the kind of historical scaling-up (from micro-injustice to macro-crisis) one sees in the Psalter’s movement from personal lament (Book I) to communal/dynastic crisis (Book III). - Mythic combat as answer to moral chaos: 10’s chaos (lawless ambush) is answered in 89 by God’s primordial victory over Sea/Rahab and His establishment of cosmic order (שָׁמַיִם/אֶרֶץ)—a well-known ancient Near Eastern move from creation myths to social order. Thus 89 thematically answers 10: the God who tamed the Sea can break the arm of the wicked. E) Specific claim–counterclaim pairings that read like dialogue across the two psalms - 10:4 “אֵין אֱלֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָיו” (the rasha’s creed) ⇄ 89:7–9 “מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ לַיהוָה… יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת מִי־כָמוֹךָ” (a direct confutation). - 10:6 “בַּל־אֶמּוֹט, לְדוֹר וָדוֹר” (boast) ⇄ 89:37–38 “זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה… כְּיָרֵחַ יִכּוֹן עוֹלָם” (true permanence belongs to David’s line under God, not to the rasha). - 10:15 “שְׁבֹר זְרוֹעַ רָשָׁע” ⇄ 89:11 “דִכִּיתָ כֶחָלָל רָהַב;… פִּזַּרְתָּ אֹיְבֶיךָ” (God is the Arm-breaker par excellence). - 10:12 “אַל־תִּשְׁכַּח עֲנָוִים” ⇄ 89:48, 51 “זְכָר… זְכֹר אֲדֹנָי” (the “don’t forget” of 10 becomes “remember” in 89’s petitions). In sum: Psalm 10 ends by asserting YHWH’s eternal kingship and pleading for judgment on predatory wickedness. Psalm 89 picks up that thread by (1) celebrating the cosmic kingship and justice of YHWH, (2) invoking His sworn Davidic covenant—the institutional mechanism by which that justice should reach the earth, and (3) lamenting that, despite that covenant, God seems hidden and the enemies exalted. The two psalms are stitched together by multiple high-value verbal hooks (לדור ודור; תָכִין; לָנֶצַח + סתר; זְרוֹעַ/יָד/יְמִין; מִשְׁפָּט; צָר/צֹרֵר), by matched imagery (lion/sea; hidden face/face’s light), and by a believable liturgical-historical sequence (from social lament to covenantal litigation). This makes a strong case that Psalm 89 “follows on” from Psalm 10 in both logic and language.
Evaluation
Score: 7.6
Evaluated at: 2025-12-10T04:18:57 (UTC)
Evaluator model: gpt-5
Evaluator version: v2
Reasoning: 5120 Output: 10638 Total: 15758
Checklist
- Has verse refs: Yes
- Factual error detected: No
- Only generic motifs: No
- Counterargument considered: Yes
- LXX/MT numbering acknowledged: No
Vocabulary specificity: 4.5 / 10
Multiple precise links—סתר+לנצח (10:11; 89:47), לדור ודור (10:6; 89:2,5), תכין (10:17; 89:3), arm/hand cluster—plus kingship progression. Weakness: much vocabulary is common; no editorial signal.
Prompt
Consider Psalm 10 and Psalm 89 (reproduced below). What arguments could you make to justify that Psalm 89 logically follows on from Psalm 10? Consider stylistic similarities, similarities of form, similarities of vocab or ideas, shared roots (if you're doing the search in Hebrew), connections to sequences of events common in ancient Israelite life, mythology or history shared by the two psalms.
Rarer words are more significant than commoner words. Identical forms are more significant than similar forms. The same word class is more significant than different word classes formed from the same root. Identical roots are more significant than suppletive roots.
Psalm 10:
Psalm 10
1. לָמָ֣ה
יְ֭הוָה
תַּעֲמֹ֣ד
בְּרָח֑וֹק
תַּ֝עְלִ֗ים
לְעִתּ֥וֹת
בַּצָּרָֽה׃
2. בְּגַאֲוַ֣ת
רָ֭שָׁע
יִדְלַ֣ק
עָנִ֑י
יִתָּפְשׂ֓וּ ׀
בִּמְזִמּ֖וֹת
ז֣וּ
חָשָֽׁבוּ׃
3. כִּֽי־
הִלֵּ֣ל
רָ֭שָׁע
עַל־
תַּאֲוַ֣ת
נַפְשׁ֑וֹ
וּבֹצֵ֥עַ
בֵּ֝רֵ֗ךְ
נִ֘אֵ֥ץ ׀
יְהוָֽה׃
4. רָשָׁ֗ע
כְּגֹ֣בַהּ
אַ֭פּוֹ
בַּל־
יִדְרֹ֑שׁ
אֵ֥ין
אֱ֝לֹהִ֗ים
כָּל־
מְזִמּוֹתָֽיו׃
5. יָ֘חִ֤ילוּ
דרכו
דְרָכָ֨יו ׀
בְּכָל־
עֵ֗ת
מָר֣וֹם
מִ֭שְׁפָּטֶיךָ
מִנֶּגְדּ֑וֹ
כָּל־
צ֝וֹרְרָ֗יו
יָפִ֥יחַ
בָּהֶֽם׃
6. אָמַ֣ר
בְּ֭לִבּוֹ
בַּל־
אֶמּ֑וֹט
לְדֹ֥ר
וָ֝דֹ֗ר
אֲשֶׁ֣ר
לֹֽא־
בְרָֽע׃
7. אָלָ֤ה ׀
פִּ֣יהוּ
מָ֭לֵא
וּמִרְמ֣וֹת
וָתֹ֑ךְ
תַּ֥חַת
לְ֝שׁוֹנ֗וֹ
עָמָ֥ל
וָאָֽוֶן׃
8. יֵשֵׁ֤ב ׀
בְּמַאְרַ֬ב
חֲצֵרִ֗ים
בַּֽ֭מִּסְתָּרִים
יַהֲרֹ֣ג
נָקִ֑י
עֵ֝ינָ֗יו
לְֽחֵלְכָ֥ה
יִצְפֹּֽנוּ׃
9. יֶאֱרֹ֬ב
בַּמִּסְתָּ֨ר ׀
כְּאַרְיֵ֬ה
בְסֻכֹּ֗ה
יֶ֭אֱרֹב
לַחֲט֣וֹף
עָנִ֑י
יַחְטֹ֥ף
עָ֝נִ֗י
בְּמָשְׁכ֥וֹ
בְרִשְׁתּֽוֹ׃
10. ודכה
יִדְכֶּ֥ה
יָשֹׁ֑חַ
וְנָפַ֥ל
בַּ֝עֲצוּמָּ֗יו
חלכאים
חֵ֣יל
כָּאִֽים׃
11. אָמַ֣ר
בְּ֭לִבּוֹ
שָׁ֣כַֽח
אֵ֑ל
הִסְתִּ֥יר
פָּ֝נָ֗יו
בַּל־
רָאָ֥ה
לָנֶֽצַח׃
12. קוּמָ֤ה
יְהוָ֗ה
אֵ֭ל
נְשָׂ֣א
יָדֶ֑ךָ
אַל־
תִּשְׁכַּ֥ח
עניים
עֲנָוִֽים׃
13. עַל־
מֶ֤ה ׀
נִאֵ֖ץ
רָשָׁ֥ע ׀
אֱלֹהִ֑ים
אָמַ֥ר
בְּ֝לִבּ֗וֹ
לֹ֣א
תִדְרֹֽשׁ׃
14. רָאִ֡תָה
כִּֽי־
אַתָּ֤ה ׀
עָ֘מָ֤ל
וָכַ֨עַס ׀
תַּבִּיט֮
לָתֵ֢ת
בְּיָ֫דֶ֥ךָ
עָ֭לֶיךָ
יַעֲזֹ֣ב
חֵלֶ֑כָה
יָ֝ת֗וֹם
אַתָּ֤ה ׀
הָיִ֬יתָ
עוֹזֵֽר׃
15. שְׁ֭בֹר
זְר֣וֹעַ
רָשָׁ֑ע
וָ֝רָ֗ע
תִּֽדְרוֹשׁ־
רִשְׁע֥וֹ
בַל־
תִּמְצָֽא׃
16. יְהוָ֣ה
מֶ֭לֶךְ
עוֹלָ֣ם
וָעֶ֑ד
אָבְד֥וּ
ג֝וֹיִ֗ם
מֵֽאַרְצֽוֹ׃
17. תַּאֲוַ֬ת
עֲנָוִ֣ים
שָׁמַ֣עְתָּ
יְהוָ֑ה
תָּכִ֥ין
לִ֝בָּ֗ם
תַּקְשִׁ֥יב
אָזְנֶֽךָ׃
18. לִשְׁפֹּ֥ט
יָת֗וֹם
וָ֫דָ֥ךְ
בַּל־
יוֹסִ֥יף
ע֑וֹד
לַעֲרֹ֥ץ
אֱ֝נ֗וֹשׁ
מִן־
הָאָֽרֶץ׃
Psalm 89:
Psalm 89
1. מַ֝שְׂכִּ֗יל
לְאֵיתָ֥ן
הָֽאֶזְרָחִֽי׃
2. חַֽסְדֵ֣י
יְ֭הוָה
עוֹלָ֣ם
אָשִׁ֑ירָה
לְדֹ֥ר
וָדֹ֓ר ׀
אוֹדִ֖יעַ
אֱמוּנָתְךָ֣
בְּפִֽי׃
3. כִּֽי־
אָמַ֗רְתִּי
ע֭וֹלָם
חֶ֣סֶד
יִבָּנֶ֑ה
שָׁמַ֓יִם ׀
תָּכִ֖ן
אֱמוּנָתְךָ֣
בָהֶֽם׃
4. כָּרַ֣תִּֽי
בְ֭רִית
לִבְחִירִ֑י
נִ֝שְׁבַּ֗עְתִּי
לְדָוִ֥ד
עַבְדִּֽי׃
5. עַד־
ע֭וֹלָם
אָכִ֣ין
זַרְעֶ֑ךָ
וּבָנִ֨יתִי
לְדֹר־
וָד֖וֹר
כִּסְאֲךָ֣
סֶֽלָה׃
6. וְי֘וֹד֤וּ
שָׁמַ֣יִם
פִּלְאֲךָ֣
יְהוָ֑ה
אַף־
אֱ֝מֽוּנָתְךָ֗
בִּקְהַ֥ל
קְדֹשִֽׁים׃
7. כִּ֤י
מִ֣י
בַ֭שַּׁחַק
יַעֲרֹ֣ךְ
לַיהוָ֑ה
יִדְמֶ֥ה
לַ֝יהוָ֗ה
בִּבְנֵ֥י
אֵלִים׃
8. אֵ֣ל
נַ֭עֲרָץ
בְּסוֹד־
קְדֹשִׁ֣ים
רַבָּ֑ה
וְ֝נוֹרָ֗א
עַל־
כָּל־
סְבִיבָֽיו׃
9. יְהוָ֤ה ׀
אֱלֹ֘הֵ֤י
צְבָא֗וֹת
מִֽי־
כָֽמ֖וֹךָ
חֲסִ֥ין ׀
יָ֑הּ
וֶ֝אֱמ֥וּנָתְךָ֗
סְבִיבוֹתֶֽיךָ׃
10. אַתָּ֣ה
מ֖dוֹשֵׁל
בְּגֵא֣וּת
הַיָּ֑ם
בְּשׂ֥וֹא
גַ֝לָּ֗יו
אַתָּ֥ה
תְשַׁבְּחֵֽם׃
11. אַתָּ֤ה
דִכִּ֣אתָ
כֶחָלָ֣ל
רָ֑הַב
בִּזְר֥וֹעַ
עֻ֝זְּךָ֗
פִּזַּ֥רְתָּ
אוֹיְבֶֽיךָ׃
12. לְךָ֣
שָׁ֭מַיִם
אַף־
לְךָ֥
אָ֑רֶץ
תֵּבֵ֥ל
וּ֝מְלֹאָ֗הּ
אַתָּ֥ה
יְסַדְתָּֽם׃
13. צָפ֣וֹן
וְ֭יָמִין
אַתָּ֣ה
בְרָאתָ֑ם
תָּב֥וֹר
וְ֝חֶרְמ֗וֹן
בְּשִׁמְךָ֥
יְרַנֵּֽנוּ׃
14. לְךָ֣
זְ֭רוֹעַ
עִם־
גְּבוּרָ֑ה
תָּעֹ֥ז
יָ֝דְךָ֗
תָּר֥וּם
יְמִינֶֽךָ׃
15. צֶ֣דֶק
וּ֭מִשְׁפָּט
מְכ֣וֹן
כִּסְאֶ֑ךָ
חֶ֥סֶד
וֶ֝אֱמֶ֗ת
יְֽקַדְּמ֥וּ
פָנֶֽיךָ׃
16. אַשְׁרֵ֣י
הָ֭עָם
יוֹדְעֵ֣י
תְרוּעָ֑ה
יְ֝הוָ֗ה
בְּֽאוֹר־
פָּנֶ֥יךָ
יְהַלֵּכֽוּן׃
17. בְּ֭שִׁמְךָ
יְגִיל֣וּן
כָּל־
הַיּ֑וֹם
וּבְצִדְקָתְךָ֥
יָרֽוּמוּ׃
18. כִּֽי־
תִפְאֶ֣רֶת
עֻזָּ֣מוֹ
אָ֑תָּה
וּ֝בִרְצֹנְךָ֗
תרים
תָּר֥וּם
קַרְנֵֽנוּ׃
19. כִּ֣י
לַֽ֭יהוָה
מָֽגִנֵּ֑נוּ
וְלִקְד֖וֹשׁ
יִשְׂרָאֵ֣ל
מַלְכֵּֽנוּ׃
20. אָ֤ז
דִּבַּ֥רְתָּֽ־
בְחָז֡וֹן
לַֽחֲסִידֶ֗יךָ
וַתֹּ֗אמֶר
שִׁוִּ֣יתִי
עֵ֭זֶר
עַל־
גִּבּ֑וֹר
הֲרִימ֖וֹתִי
בָח֣וּר
מֵעָֽם׃
21. מָ֭צָאתִי
דָּוִ֣ד
עַבְדִּ֑י
בְּשֶׁ֖מֶן
קָדְשִׁ֣י
מְשַׁחְתִּֽיו׃
22. אֲשֶׁ֣ר
יָ֭דִי
תִּכּ֣וֹן
עִמּ֑וֹ
אַף־
זְרוֹעִ֥י
תְאַמְּצֶֽנּוּ׃
23. לֹֽא־
יַשִּׁ֣א
אוֹיֵ֣ב
בּ֑וֹ
וּבֶן־
עַ֝וְלָ֗ה
לֹ֣א
יְעַנֶּֽנּוּ׃
24. וְכַתּוֹתִ֣י
מִפָּנָ֣יו
צָרָ֑יו
וּמְשַׂנְאָ֥יו
אֶגּֽוֹף׃
25. וֶֽאֶֽמוּנָתִ֣י
וְחַסְדִּ֣י
עִמּ֑וֹ
וּ֝בִשְׁמִ֗י
תָּר֥וּם
קַרְנֽוֹ׃
26. וְשַׂמְתִּ֣י
בַיָּ֣ם
יָד֑וֹ
וּֽבַנְּהָר֥וֹת
יְמִינֽוֹ׃
27. ה֣וּא
יִ֭קְרָאֵנִי
אָ֣בִי
אָ֑תָּה
אֵ֝לִ֗י
וְצ֣וּר
יְשׁוּעָתִֽי׃
28. אַף־
אָ֭נִי
בְּכ֣וֹר
אֶתְּנֵ֑הוּ
עֶ֝לְי֗וֹן
לְמַלְכֵי־
אָֽרֶץ׃
29. לְ֭עוֹלָ֗ם
אשמור־
אֶשְׁמָר־
ל֣וֹ
חַסְדִּ֑י
וּ֝בְרִיתִ֗י
נֶאֱמֶ֥נֶת
לֽוֹ׃
30. וְשַׂמְתִּ֣י
לָעַ֣ד
זַרְע֑וֹ
וְ֝כִסְא֗וֹ
כִּימֵ֥י
שָׁמָֽיִם׃
31. אִם־
יַֽעַזְב֣וּ
בָ֭נָיו
תּוֹרָתִ֑י
וּ֝בְמִשְׁפָּטַ֗י
לֹ֣א
יֵלֵכֽוּן׃
32. אִם־
חֻקֹּתַ֥י
יְחַלֵּ֑לוּ
וּ֝מִצְוֺתַ֗י
לֹ֣א
יִשְׁמֹֽרוּ׃
33. וּפָקַדְתִּ֣י
בְשֵׁ֣בֶט
פִּשְׁעָ֑ם
וּבִנְגָעִ֥ים
עֲוֺנָֽם׃
34. וְ֭חַסְדִּי
לֹֽא־
אָפִ֣יר
מֵֽעִמּ֑וֹ
וְלֹֽא־
אֲ֝שַׁקֵּ֗ר
בֶּאֱמוּנָתִֽי׃
35. לֹא־
אֲחַלֵּ֥ל
בְּרִיתִ֑י
וּמוֹצָ֥א
שְׂ֝פָתַ֗י
לֹ֣א
אֲשַׁנֶּֽה׃
36. אַ֭חַת
נִשְׁבַּ֣עְתִּי
בְקָדְשִׁ֑י
אִֽם־
לְדָוִ֥ד
אֲכַזֵּֽב׃
37. זַ֭רְעוֹ
לְעוֹלָ֣ם
יִהְיֶ֑ה
וְכִסְא֖וֹ
כַשֶּׁ֣מֶשׁ
נֶגְדִּֽי׃
38. כְּ֭יָרֵחַ
יִכּ֣וֹן
עוֹלָ֑ם
וְעֵ֥ד
בַּ֝שַּׁ֗חַק
נֶאֱמָ֥ן
סֶֽלָה׃
39. וְאַתָּ֣ה
זָ֭נַחְתָּ
וַתִּמְאָ֑ס
הִ֝תְעַבַּ֗רְתָּ
עִם־
מְשִׁיחֶֽךָ׃
40. נֵ֭אַרְתָּה
בְּרִ֣ית
עַבְדֶּ֑ךָ
חִלַּ֖לְתָּ
לָאָ֣רֶץ
נִזְרֽוֹ׃
41. פָּרַ֥צְתָּ
כָל־
גְּדֵרֹתָ֑יו
שַׂ֖מְתָּ
מִבְצָרָ֣יו
מְחִתָּה׃
42. שַׁ֭סֻּהוּ
כָּל־
עֹ֣בְרֵי
דָ֑רֶךְ
הָיָ֥ה
חֶ֝רְפָּ֗ה
לִשְׁכֵֽנָיו׃
43. הֲ֭רִימוֹתָ
יְמִ֣ין
צָרָ֑יו
הִ֝שְׂמַ֗חְתָּ
כָּל־
אוֹיְבָֽיו׃
44. אַף־
תָּ֭שִׁיב
צ֣וּר
חַרְבּ֑וֹ
וְלֹ֥א
הֲ֝קֵימֹת֗וֹ
בַּמִּלְחָמָֽה׃
45. הִשְׁבַּ֥תָּ
מִטְּהָר֑וֹ
וְ֝כִסְא֗וֹ
לָאָ֥רֶץ
מִגַּֽרְתָּה׃
46. הִ֭קְצַרְתָּ
יְמֵ֣י
עֲלוּמָ֑יו
הֶֽעֱטִ֨יתָ
עָלָ֖יו
בּוּשָׁ֣ה
סֶֽלָה׃
47. עַד־
מָ֣ה
יְ֭הוָה
תִּסָּתֵ֣ר
לָנֶ֑צַח
תִּבְעַ֖ר
כְּמוֹ־
אֵ֣שׁ
חֲמָתֶֽךָ׃
48. זְכָר־
אֲנִ֥י
מֶה־
חָ֑לֶד
עַל־
מַה־
שָּׁ֝֗וְא
בָּרָ֥אתָ
כָל־
בְּנֵי־
אָדָֽם׃
49. מִ֤י
גֶ֣בֶר
יִֽ֭חְיֶה
וְלֹ֣א
יִרְאֶה־
מָּ֑וֶת
יְמַלֵּ֨ט
נַפְשׁ֖וֹ
מִיַּד־
שְׁא֣וֹל
סֶֽלָה׃
50. אַיֵּ֤ה ׀
חֲסָדֶ֖יךָ
הָרִאשֹׁנִ֥ים ׀
אֲדֹנָ֑י
נִשְׁבַּ֥עְתָּ
לְ֝דָוִ֗ד
בֶּאֱמוּנָתֶֽךָ׃
51. זְכֹ֣ר
אֲ֭דֹנָי
חֶרְפַּ֣ת
עֲבָדֶ֑יךָ
שְׂאֵתִ֥י
בְ֝חֵיקִ֗י
כָּל־
רַבִּ֥ים
עַמִּֽים׃
52. אֲשֶׁ֤ר
חֵרְפ֖וּ
אוֹיְבֶ֥יךָ ׀
יְהוָ֑ה
אֲשֶׁ֥ר
חֵ֝רְפ֗וּ
עִקְּב֥וֹת
מְשִׁיחֶֽךָ׃
53. בָּר֖וּךְ
יְהוָ֥ה
לְ֝עוֹלָ֗ם
אָ֘מֵ֥ן ׀
וְאָמֵֽן׃