Psalm 10 → 105
Reasoning: 8128 Output: 7746 Total: 15874
Argument
Short answer: read Psalm 105 as the narrative proof that God has, in fact, done what Psalm 10 asks him to do. Psalm 10 cries from the experience of oppression; Psalm 105 answers by recounting God’s remembered covenant, his manifest judgments “in all the earth,” and his concrete deliverance of a poor, threatened people from a predatory power. More detailed links (grouped by type, with weightier/rarer links first) 1) Direct antitheses that read like a call-and-response - “Hide/seek the face” - Ps 10:11: “הסתיר פניו” (he has hidden his face). - Ps 105:4: “בקשו פניו תמיד” (seek his face continually). Same noun “פנים”; 105 reverses 10’s complaint. - “Forget/remember” - Ps 10:11–12: “שכח אל … אל־תשכח עניים” (God has forgotten… do not forget the afflicted). - Ps 105 is saturated with זכר (remember): 105:5 “זִכְרוּ נִפְלְאוֹתָיו,” 105:8 “זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ,” 105:42 “כִּי־זָכַר אֶת־דְּבַר קָדְשׁוֹ.” Psalm 105 is the explicit divine answer to “do not forget.” - “Far/manifest” - Ps 10:1, 5: God seems distant; “מָרוֹם מִשְׁפָּטֶיךָ מִנֶּגְדּוֹ” (your judgments are high, out of his sight). - Ps 105:7: “בְּכָל־הָאָרֶץ מִשְׁפָּטָיו” (his judgments are in all the earth). Precisely the opposite perception. 2) Matching roots, with similar or contrasting functions - דרש (seek/require, call to account) - Ps 10:4, 13, 15: “בַל יִדְרֹשׁ,” “לֹא תִדְרֹשׁ,” “תִּדְרֹשׁ־רִשְׁעוֹ” (the wicked says God won’t “seek/call to account”; the psalmist asks God to “seek” his evil out). - Ps 105:4: “דִּרְשׁוּ יְהוָה” (seek the LORD). Same root: in 10 it is forensic (“require, call to account”); in 105 it is cultic/devotional. The lament’s legal plea turns into the hymn’s liturgical summons. - משפט (judgment/justice) - Ps 10:5, 18: “מִשְׁפָּטֶיךָ,” “לִשְׁפֹּט יָתוֹם וָדָךְ.” - Ps 105:5, 7: “וּמִשְׁפְּטֵי־פִיו,” “מִשְׁפָּטָיו.” The “judgment” the sufferer longs for (10) is precisely what the historian-public worshipper proclaims (105). - שבר (break) - Ps 10:15 (imperative): “שְׁבֹר זְרוֹעַ רָשָׁע.” - Ps 105:16, 33 (narrative perfects): “שָׁבַר כָּל־מַטֵּה־לֶחֶם,” “וַיְשַׁבֵּר עֵץ גְּבוּלָם.” Same root; in 10 it’s a petition, in 105 it’s an accomplished divine action. - עמל (toil, trouble) - Ps 10:7, 14: “תַּחַת לְשׁוֹנוֹ עָמָל,” “רָאִיתָ… עָמָל.” - Ps 105:44: “וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ” (they inherit the nations’ toil). The word is uncommon enough that the reuse is striking: the “trouble/toil” the wicked causes (10) becomes the “toil” of the nations turned over to Israel (105). - פנים (face) - Ps 10:11: “הִסְתִּיר פָּנָיו.” - Ps 105:4: “בַּקְּשׁוּ פָּנָיו.” Identical noun; opposite stance. - גוי/ארץ (nations/land) - Ps 10:16: “אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ.” - Ps 105:11, 44: “אֶת־אֶרֶץ כְּנָעַן,” “וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם.” The prayer “remove the nations from his land” (10) is realized in the gift of the land (105). - פה/לשון (mouth/tongue) - Ps 10:7: the wicked’s “פִּיהוּ מָלֵא… וּמִרְמוֹת,” “תַּחַת לְשׁוֹנוֹ עָמָל.” - Ps 105:5: “וּמִשְׁפְּטֵי־פִיו.” Mouth-language reappears, now for God’s truthful, judging speech—an intentional contrast. 3) Thematic mapping: from the wicked man to Pharaoh/Egypt - Predator vs. protected - Ps 10:8–10: the wicked ambushes to “חֲטוֹף עָנִי,” traps the helpless. - Ps 105:14–15: “לֹא־הִנִּיחַ אָדָם לְעָשְׁקָם; וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים; אַל־תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי” (He did not let anyone oppress them; He rebuked kings; Do not touch my anointed). That is precisely the judicial intervention begged for in Ps 10:12–15. - “God forgot?” vs “God remembered” - Ps 10:11–12 worries that God has forgotten and hidden. - Ps 105 centers on remembering the covenant (vv. 8–11, 42), and then narrates the plagues/exodus as proof that God was anything but absent. - Kingship and nations - Ps 10:16: “יְהוָה מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד” and “אָבְדוּ גוֹיִם.” - Ps 105:20–21: a “מֶלֶךְ” frees Joseph; v. 24–25: Egypt turns to oppress, but God overturns them by plagues; v. 44: He hands over the nations’ lands. The abstract kingship claim (10) is played out in history (105). 4) Formal and stylistic fit - Movement from lament to praise/history - Ps 10 is a lament with imperatives addressed to God: “קוּמָה… נְשָׂא יָדֶךָ… אַל־תִּשְׁכַּח… שְׁבֹר… תִּדְרֹשׁ.” - Ps 105 opens with a barrage of imperatives addressed to the congregation: “הוֹדוּ… קִרְאוּ… הוֹדִיעוּ… שִׁירוּ… זַמְּרוּ… שִׂיחוּ… דִּרְשׁוּ… בַּקְּשׁוּ… זִכְרוּ.” In liturgical terms, it reads exactly like the assembly’s response after God has answered the lament. - Complaint that “judgments are far” (10:5) → public proclamation that “judgments fill the earth” (105:7). - The historical recital in 105 (Abraham → Joseph → oppression → plagues → exodus → inheritance) is the classic Israelite way to answer the existential problem posed in 10: it anchors the plea for justice in remembered acts of justice. 5) Smaller but real echoes - “דור” (generation): 10:6 “לְדֹר וָדֹר,” 105:8 “לְאֶלֶף דּוֹר” (both stress God’s action across generations). - “פַּחַד”/terror: 10:18 “לַעֲרֹץ אֱנוֹשׁ,” 105:38 “נָפַל פַּחְדָּם עֲלֵיהֶם” (the terror is transferred from the weak to their oppressors). - Kings: 10 climaxes in God’s kingship; 105 showcases how earthly kings are overruled and rebuked. Putting it together - Psalm 10 asks God to stop hidden, predatory oppression, to remember the poor, to execute justice, and to remove oppressive nations from his land. - Psalm 105 replies: God remembered his covenant, judged openly in all the earth, rebuked kings, shattered supports, broke oppressors, brought out his people with joy, and gave them the lands of the nations so they could keep his statutes. On those lexical, thematic, and formal grounds, Psalm 105 can be read as the logical narrative and liturgical sequel to Psalm 10—the historical “answer” to the lament’s plea.
Evaluation
Score: 5.5
Evaluated at: 2025-12-11T03:39:22 (UTC)
Evaluator model: gpt-5
Evaluator version: v2
Reasoning: 5248 Output: 8570 Total: 13818
Checklist
- Has verse refs: Yes
- Factual error detected: No
- Only generic motifs: No
- Counterargument considered: No
- LXX/MT numbering acknowledged: No
Vocabulary specificity: 3.0 / 10
Several accurate verse-level antitheses (hide/seek face; remember/forget; drš/mishpat), but these are common across Psalms; no structural/editorial signals or adjacency; minor ‘terror’ root mismatch; counterarguments unaddressed. H₀ stands.
Prompt
Consider Psalm 10 and Psalm 105 (reproduced below). What arguments could you make to justify that Psalm 105 logically follows on from Psalm 10? Consider stylistic similarities, similarities of form, similarities of vocab or ideas, shared roots (if you're doing the search in Hebrew), connections to sequences of events common in ancient Israelite life, mythology or history shared by the two psalms.
Rarer words are more significant than commoner words. Identical forms are more significant than similar forms. The same word class is more significant than different word classes formed from the same root. Identical roots are more significant than suppletive roots.
Psalm 10:
Psalm 10
1. לָמָ֣ה
יְ֭הוָה
תַּעֲמֹ֣ד
בְּרָח֑וֹק
תַּ֝עְלִ֗ים
לְעִתּ֥וֹת
בַּצָּרָֽה׃
2. בְּגַאֲוַ֣ת
רָ֭שָׁע
יִדְלַ֣ק
עָנִ֑י
יִתָּפְשׂ֓וּ ׀
בִּמְזִמּ֖וֹת
ז֣וּ
חָשָֽׁבוּ׃
3. כִּֽי־
הִלֵּ֣ל
רָ֭שָׁע
עַל־
תַּאֲוַ֣ת
נַפְשׁ֑וֹ
וּבֹצֵ֥עַ
בֵּ֝רֵ֗ךְ
נִ֘אֵ֥ץ ׀
יְהוָֽה׃
4. רָשָׁ֗ע
כְּגֹ֣בַהּ
אַ֭פּוֹ
בַּל־
יִדְרֹ֑שׁ
אֵ֥ין
אֱ֝לֹהִ֗ים
כָּל־
מְזִמּוֹתָֽיו׃
5. יָ֘חִ֤ילוּ
דרכו
דְרָכָ֨יו ׀
בְּכָל־
עֵ֗ת
מָר֣וֹם
מִ֭שְׁפָּטֶיךָ
מִנֶּגְדּ֑וֹ
כָּל־
צ֝וֹרְרָ֗יו
יָפִ֥יחַ
בָּהֶֽם׃
6. אָמַ֣ר
בְּ֭לִבּוֹ
בַּל־
אֶמּ֑וֹט
לְדֹ֥ר
וָ֝דֹ֗ר
אֲשֶׁ֣ר
לֹֽא־
בְרָֽע׃
7. אָלָ֤ה ׀
פִּ֣יהוּ
מָ֭לֵא
וּמִרְמ֣וֹת
וָתֹ֑ךְ
תַּ֥חַת
לְ֝שׁוֹנ֗וֹ
עָמָ֥ל
וָאָֽוֶן׃
8. יֵשֵׁ֤ב ׀
בְּמַאְרַ֬ב
חֲצֵרִ֗ים
בַּֽ֭מִּסְתָּרִים
יַהֲרֹ֣ג
נָקִ֑י
עֵ֝ינָ֗יו
לְֽחֵלְכָ֥ה
יִצְפֹּֽנוּ׃
9. יֶאֱרֹ֬ב
בַּמִּסְתָּ֨ר ׀
כְּאַרְיֵ֬ה
בְסֻכֹּ֗ה
יֶ֭אֱרֹב
לַחֲט֣וֹף
עָנִ֑י
יַחְטֹ֥ף
עָ֝נִ֗י
בְּמָשְׁכ֥וֹ
בְרִשְׁתּֽוֹ׃
10. ודכה
יִדְכֶּ֥ה
יָשֹׁ֑חַ
וְנָפַ֥ל
בַּ֝עֲצוּמָּ֗יו
חלכאים
חֵ֣יל
כָּאִֽים׃
11. אָמַ֣ר
בְּ֭לִבּוֹ
שָׁ֣כַֽח
אֵ֑ל
הִסְתִּ֥יר
פָּ֝נָ֗יו
בַּל־
רָאָ֥ה
לָנֶֽצַח׃
12. קוּמָ֤ה
יְהוָ֗ה
אֵ֭ל
נְשָׂ֣א
יָדֶ֑ךָ
אַל־
תִּשְׁכַּ֥ח
עניים
עֲנָוִֽים׃
13. עַל־
מֶ֤ה ׀
נִאֵ֖ץ
רָשָׁ֥ע ׀
אֱלֹהִ֑ים
אָמַ֥ר
בְּ֝לִבּ֗וֹ
לֹ֣א
תִדְרֹֽשׁ׃
14. רָאִ֡תָה
כִּֽי־
אַתָּ֤ה ׀
עָ֘מָ֤ל
וָכַ֨עַס ׀
תַּבִּיט֮
לָתֵ֢ת
בְּיָ֫דֶ֥ךָ
עָ֭לֶיךָ
יַעֲזֹ֣ב
חֵלֶ֑כָה
יָ֝ת֗וֹם
אַתָּ֤ה ׀
הָיִ֬יתָ
עוֹזֵֽר׃
15. שְׁ֭בֹר
זְר֣וֹעַ
רָשָׁ֑ע
וָ֝רָ֗ע
תִּֽדְרוֹשׁ־
רִשְׁע֥וֹ
בַל־
תִּמְצָֽא׃
16. יְהוָ֣ה
מֶ֭לֶךְ
עוֹלָ֣ם
וָעֶ֑ד
אָבְד֥וּ
ג֝וֹיִ֗ם
מֵֽאַרְצֽוֹ׃
17. תַּאֲוַ֬ת
עֲנָוִ֣ים
שָׁמַ֣עְתָּ
יְהוָ֑ה
תָּכִ֥ין
לִ֝בָּ֗ם
תַּקְשִׁ֥יב
אָזְנֶֽךָ׃
18. לִשְׁפֹּ֥ט
יָת֗וֹם
וָ֫דָ֥ךְ
בַּל־
יוֹסִ֥יף
ע֑וֹד
לַעֲרֹ֥ץ
אֱ֝נ֗וֹשׁ
מִן־
הָאָֽרֶץ׃
Psalm 105:
Psalm 105
1. הוֹד֣וּ
לַ֭יהוָה
קִרְא֣וּ
בִשְׁמ֑וֹ
הוֹדִ֥יעוּ
בָ֝עַמִּ֗ים
עֲלִילוֹתָֽיו׃
2. שִֽׁירוּ־
ל֭וֹ
זַמְּרוּ־
ל֑וֹ
שִׂ֝֗יחוּ
בְּכָל־
נִפְלְאוֹתָֽיו׃
3. הִֽ֭תְהַלְלוּ
בְּשֵׁ֣ם
קָדְשׁ֑וֹ
יִ֝שְׂמַ֗ח
לֵ֤ב ׀
מְבַקְשֵׁ֬י
יְהוָֽה׃
4. דִּרְשׁ֣וּ
יְהוָ֣ה
וְעֻזּ֑וֹ
בַּקְּשׁ֖וּ
פָנָ֣יו
תָּמִֽיד׃
5. זִכְר֗וּ
נִפְלְאוֹתָ֥יו
אֲשֶׁר־
עָשָׂ֑ה
מֹ֝פְתָ֗יו
וּמִשְׁפְּטֵי־
פִֽיו׃
6. זֶ֭רַע
אַבְרָהָ֣ם
עַבְדּ֑וֹ
בְּנֵ֖י
יַעֲקֹ֣ב
בְּחִירָֽיו׃
7. ה֭וּא
יְהוָ֣ה
אֱלֹהֵ֑ינוּ
בְּכָל־
הָ֝אָ֗רֶץ
מִשְׁפָּטָֽיו׃
8. זָכַ֣ר
לְעוֹלָ֣ם
בְּרִית֑וֹ
דָּבָ֥ר
צִ֝וָּ֗ה
לְאֶ֣לֶף
דּֽוֹר׃
9. אֲשֶׁ֣ר
כָּ֭רַת
אֶת־
אַבְרָהָ֑ם
וּשְׁב֖וּעָת֣וֹ
לְיִשְׂחָֽק׃
10. וַיַּֽעֲמִידֶ֣הָ
לְיַעֲקֹ֣ב
לְחֹ֑ק
לְ֝יִשְׂרָאֵ֗ל
בְּרִ֣ית
עוֹלָֽם׃
11. לֵאמֹ֗ר
לְךָ֗
אֶתֵּ֥ן
אֶת־
אֶֽרֶץ־
כְּנָ֑עַן
חֶ֝֗בֶל
נַחֲלַתְכֶֽם׃
12. בִּֽ֭הְיוֹתָם
מְתֵ֣י
מִסְפָּ֑ר
כִּ֝מְעַ֗ט
וְגָרִ֥ים
בָּֽהּ׃
13. וַֽ֭יִּתְהַלְּכוּ
מִגּ֣וֹי
אֶל־
גּ֑וֹי
מִ֝מַּמְלָכָ֗ה
אֶל־
עַ֥ם
אַחֵֽר׃
14. לֹֽא־
הִנִּ֣יחַ
אָדָ֣ם
לְעָשְׁקָ֑ם
וַיּ֖וֹכַח
עֲלֵיהֶ֣ם
מְלָכִֽים׃
15. אַֽל־
תִּגְּע֥וּ
בִמְשִׁיחָ֑י
וְ֝לִנְבִיאַי
אַל־
תָּרֵֽעוּ׃
16. וַיִּקְרָ֣א
רָ֭עָב
עַל־
הָאָ֑רֶץ
כָּֽל־
מַטֵּה־
לֶ֥חֶם
שָׁבָֽר׃
17. שָׁלַ֣ח
לִפְנֵיהֶ֣ם
אִ֑ישׁ
לְ֝עֶ֗בֶד
נִמְכַּ֥ר
יוֹסֵֽף׃
18. עִנּ֣וּ
בַכֶּ֣בֶל
רגליו
רַגְל֑וֹ
בַּ֝רְזֶ֗ל
בָּ֣אָה
נַפְשֽׁוֹ׃
19. עַד־
עֵ֥ת
בֹּֽא־
דְבָר֑וֹ
אִמְרַ֖ת
יְהוָ֣ה
צְרָפָֽתְהוּ׃
20. שָׁ֣לַח
מֶ֭לֶךְ
וַיַּתִּירֵ֑הוּ
מֹשֵׁ֥ל
עַ֝מִּ֗ים
וַֽיְפַתְּחֵֽהוּ׃
21. שָׂמ֣וֹ
אָד֣וֹן
לְבֵית֑וֹ
וּ֝מֹשֵׁ֗ל
בְּכָל־
קִנְיָנֽוֹ׃
22. לֶאְסֹ֣ר
שָׂרָ֣יו
בְּנַפְשׁ֑וֹ
וּזְקֵנָ֥יו
יְחַכֵּֽם׃
23. וַיָּבֹ֣א
יִשְׂרָאֵ֣ל
מִצְרָ֑יִם
וְ֝יַעֲקֹ֗ב
גָּ֣ר
בְּאֶֽרֶץ־
חָֽם׃
24. וַיֶּ֣פֶר
אֶת־
עַמּ֣וֹ
מְאֹ֑ד
וַ֝יַּֽעֲצִמֵהוּ
מִצָּרָֽיו׃
25. הָפַ֣ךְ
לִ֭בָּם
לִשְׂנֹ֣א
עַמּ֑וֹ
לְ֝הִתְנַכֵּ֗ל
בַּעֲבָדָֽיו׃
26. שָׁ֭לַח
מֹשֶׁ֣ה
עַבְדּ֑וֹ
אַ֝הֲרֹ֗ן
אֲשֶׁ֣ר
בָּֽחַר־
בּֽוֹ׃
27. שָֽׂמוּ־
בָ֭ם
דִּבְרֵ֣י
אֹתוֹתָ֑יו
וּ֝מֹפְתִ֗ים
בְּאֶ֣רֶץ
חָֽם׃
28. שָׁ֣לַֽח
חֹ֭שֶׁךְ
וַיַּחְשִׁ֑ךְ
וְלֹֽא־
מָ֝ר֗וּ
אֶת־
דברוו
דְּבָרֽוֹ׃
29. הָפַ֣ךְ
אֶת־
מֵימֵיהֶ֣ם
לְדָ֑ם
וַ֝יָּ֗מֶת
אֶת־
דְּגָתָֽם׃
30. שָׁרַ֣ץ
אַרְצָ֣ם
צְפַרְדְּעִ֑ים
בְּ֝חַדְרֵ֗י
מַלְכֵיהֶֽם׃
31. אָ֭מַר
וַיָּבֹ֣א
עָרֹ֑ב
כִּ֝נִּ֗ים
בְּכָל־
גְּבוּלָֽם׃
32. נָתַ֣ן
גִּשְׁמֵיהֶ֣ם
בָּרָ֑ד
אֵ֖שׁ
לֶהָב֣וֹת
בְּאַרְצָֽם׃
33. וַיַּ֣ךְ
גַּ֭פְנָם
וּתְאֵנָתָ֑ם
וַ֝יְשַׁבֵּ֗ר
עֵ֣ץ
גְּבוּלָֽם׃
34. אָ֭מַר
וַיָּבֹ֣א
אַרְבֶּ֑ה
וְ֝יֶ֗לֶק
וְאֵ֣ין
מִסְפָּֽר׃
35. וַיֹּ֣אכַל
כָּל־
עֵ֣שֶׂב
בְּאַרְצָ֑ם
וַ֝יֹּ֗אכַל
פְּרִ֣י
אַדְמָתָֽם׃
36. וַיַּ֣ךְ
כָּל־
בְּכ֣וֹר
בְּאַרְצָ֑ם
רֵ֝אשִׁ֗ית
לְכָל־
אוֹנָֽם׃
37. וַֽ֭יּוֹצִיאֵם
בְּכֶ֣סֶף
וְזָהָ֑ב
וְאֵ֖ין
בִּשְׁבָטָ֣יו
כּוֹשֵֽׁל׃
38. שָׂמַ֣ח
מִצְרַ֣יִם
בְּצֵאתָ֑ם
כִּֽי־
נָפַ֖ל
פַּחְדָּ֣ם
עֲלֵיהֶֽם׃
39. פָּרַ֣שׂ
עָנָ֣ן
לְמָסָ֑ךְ
וְ֝אֵ֗שׁ
לְהָאִ֥יר
לָֽיְלָה׃
40. שָׁאַ֣ל
וַיָּבֵ֣א
שְׂלָ֑ו
וְלֶ֥חֶם
שָׁ֝מַ֗יִם
יַשְׂבִּיעֵֽם׃
41. פָּ֣תַח
צ֭וּר
וַיָּז֣וּבוּ
מָ֑יִם
הָ֝לְכ֗וּ
בַּצִּיּ֥וֹת
נָהָֽר׃
42. כִּֽי־
זָ֭כַר
אֶת־
דְּבַ֣ר
קָדְשׁ֑וֹ
אֶֽת־
אַבְרָהָ֥ם
עַבְדּֽוֹ׃
43. וַיּוֹצִ֣א
עַמּ֣וֹ
בְשָׂשׂ֑וֹן
בְּ֝רִנָּ֗ה
אֶת־
בְּחִירָֽיו׃
44. וַיִּתֵּ֣ן
לָ֭הֶם
אַרְצ֣וֹת
גּוֹיִ֑ם
וַעֲמַ֖ל
לְאֻמִּ֣ים
יִירָֽשׁוּ׃
45. בַּעֲב֤וּר ׀
יִשְׁמְר֣וּ
חֻ֭קָּיו
וְתוֹרֹתָ֥יו
יִנְצֹ֗רוּ
הַֽלְלוּ־
יָֽהּ׃